בן אהב את הארץ. הוא התנדב לפלח"ן. את שירותו הצבאי עשה בתקופה הקשה ביותר של האינתיפאדה. רוב שירותו היה בשטחים.
עם שחרורו יצא למסע נדודים בעולם.
המקום הראשון אליו הגיע היה ספרד. הוא בחר בדרך שנקראת קמינו דה סנטיגו, דרך הצליינים. דרך של 1,000 ק"מ אותה הלך ברגל, במשך כחודשיים וחצי.
הוא נהנה מהדרך, מהנופים, מהאתגרים, אך בעיקר נהנה מהמפגשים עם האנשים.
מספרד עבר לארה"ב. שם עבד מספר חודשים. מאוחר יותר נסע להודו.
באחד הימים פגש את חברו מילדות, וביחד החליטו לערוך מסע סוסים במונגוליה. עברו דרך סין, למונגוליה, קנו 3 סוסים. 2 סוסים לרכיבה וסוס אחד למסע,
קנו מילון אנגלי – מונגולי ויצאו לדרך. מידי כמה ימים הגיעו למקום ישוב, רכשו מוצרים בסיסיים לקיום, כמו, קמח, אורז, סוכר, העמיסו על הסוס והמשיכו בדרכם.
המסע ערך 35 ימים. במהלך המסע בן כתב יומן. את היומן הוא מסכם במילים הבאות:
"היה מסע קשה, היה כיף, מהנה, חם, קר, חוצים עמקים, עוברים ביערות, שותים מנחלים, מבשלים על מדורה, מתקדמים יום ועוד יום, ק"מ ועוד ק"מ, מגשימים חלום.
מרגיש שגדלתי, התפתחתי, החכמתי ולמדתי המון במסע הזה. אני ממשיך בדרך שאני רוצה בה ומאמין בה, הדרך שלי. להגשים חלומות, להגשים את עצמי ולהיות מאושר"...

בשנה האחרונה בן עבד בתל אביב ולמד ליווי והדרכת טיולים בחו"ל.
שבועיים לאחר פרוץ המלחמה, בן נקרא למילואים. הוא וחבריו נכנסו ללבנון.
בט"ו באב, בשעה 13.30 טיל נ"ט פגע בבית בו שהו הוא וחבריו. 8 חיילים נהרגו ו-28 נפצעו.
בן  היה פצוע. חילוץ הפצועים התעכב.
לאחר 5 שעות, 300 מטר מהגבול, בן נפח את נשמתו.